נאום המצוות

פרק טו בספר דברים מתייחס כבר לשלב בו עם ישראל נכנס לארץ ישראל.

ארץ ישראל היא אמנם ארץ זבת חלב ודבש, ארץ טובה אבל.. גם בארץ הטובה יש בעיות. גם בארץ הטובה יש עוני.
אז מה עושים?

הפרק שלנו מציע פתרון למי שלווה כסף ולא יכול להחזיר אותו.
לפתרון קוראים "שמיטת כספים": "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'".

זאת אומרת שכל שנה שביעית, כל החובות נמחקים.

רגע רגע… אז מה עם מי שנתן את הכסף? ולמה בכלל שמישהו ילווה לאחר כסף אם הוא יודע שאחרי אותן שנים לא יחזירו לו את הכסף שלו???

גם מזה התורה מזהירה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" – כלומר, מי שנותן, יבורך.

בשנה השביעית, שנת השמיטה משחררים לא רק חובות אלא גם עבדים.

גם מי שנמכר להיות עבד משוחרר לחופשי בשנה השביעית ואפילו בעל הבית מחוייב לשחרר אותו עם מענק כספי שיאפשר לו להתחיל את חייו מחדש כאדם חופשי. ומי שבכל זאת, מסיבותיו שלו, בוחר להישאר עבד בבית אדוניו, רוצעים את אוזנו, כלומר, עושים לו חור באוזן כסימן לכך שבחר שלא להשתחרר לעולם.

הידעתם? מתוך המנהג המתואר פה בפרק נולד הביטוי בעברית "עֶבֶד נִרְצָע" – יודעים מה המשמעות?

פרק יז בספר דברים אבל לפני זה שאלה – מה אתם עושים כשאתם ממש לא מצליחים להחליט? עם מי אתם מתייעצים? ממי אתן מבקשות עזרה?
אז בפרק שלנו ברור לאן הולכים כשלא מצליחים להכריע – מנחשים לאן?

לירושלים!

למה דווקא לשם?

כי שם, ממש כמו היום יושב בית המשפט העליון והוא המכריע.

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ"

ברגעים של מחלוקת, בהם אי אפשר להכריע בין אם זה בדיני נפשות, או בין אם זה בדיני נגעים (זוכרים את הצרעת?) עולים לירושלים והשופטים הם אלו שקובעים את הדין.

אחרי שנקבע הדין בירושלים הוא סופי ואסור לערער עליו!
ואם כבר הוזכר בית המשפט העליון הפרק שלנו מזכיר עוד מקור סמכות וכח – המלך.
התורה לא קובעת שחייבים להמליך מלך אלא אומרת שאם העם בוחר שיהיה לו מלך – מותר לעשות זאת אבל… המלך חייב להיות יהודי ואסור לא להגזים.

במה אסור לו להגזים?

"רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים… וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים .. וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד".

למה לדעתכם המלך צריך להצטמצם בהתפארותו?

מה כן מותר למלך? או ליתר דיוק מה חייב המלך?

לכתוב בעצמו את ספר התורה!

"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם."

האם המלכים שאתם מכירים, מהתנך ועד ימינו, עומדים בכללים הללו?

אנחנו אמנם קופצים כמה ספרים קדימה אבל הכירו את אחד המלכים המעניינים והחשובים של התנך:

אם אתם הייתם כותבים ספר כללים למנהיגים של ימינו. אלו כללים הייתם בוחרים עבורם?

פרק יט בספר דברים חוזר לדון בערי מקלט. אם אתם זוכרים כבר בפרק ד בספר דברים דובר על הקמת ערי מקלט.

מה המטרה של הערים האלו?

המטרה להוות גם הגנה (וגם עונש) למי שהרג אדם בשוגג.

איך הורגים אדם בשוגג?

בפרק יש דוגמה: "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי."

כלומר, חוסר זהירות.

מכירים מקרים כאלו בימינו?

למשל: תאונות דרכים, תאונות אימונים או תאונות עבודה.

והפרק אומר, אם הארץ שלך תתרחב, עליך להקים גם ערי מקלט נוספות. כדי ש"לֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ". להגן על אותם אנשים מפני נקמת דם עד שיוחלט האם הם אשמים או לא.

ואם אדם יתגלה כאשם, מה העונש?

אם אדם רצח בכוונה, בזדון, הפרק מאפשר את נקמת הדם והרג הרוצח: "וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל. וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת."

לפי חוקי התורה, העונש נקבע לפי עיקרון "מידה כנגד מידה". כלומר, עונש ששקול למעשה "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל."

מה דעתכם על עיקרון הענישה הזה?

כיום, החוק מטיל עונשים המותרים בחוק כמו מאסר, עבודות שירות, קנסות אך העונש אינו מקביל למעשה הפשע.

איך מבררים את האמת?

כבר פה ברור לכולם שזאת משימה מורכבת. ולכן, התנאי המינימלי הוא שיהיו לפחות שני עדים למעשה. "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָו‍ֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר."

מה עושים אם אין עדים? או אם העדים משקרים?

גם היום מתמודדים בבתי משפט עם השאלות האלו. קישקשתא אפילו שאל אותן את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות: